מכלול החוויות, התמונות, המראות והרגשות שליוו אותנו במהלך המסע, גרמו לנו למגוון עצום של רגשות: החל בכאב וצער, וכלה באמונה ותקווה.
לצעוד במחנה מכונת ההשמדה "מיידניק" ולדמיין את מליוני היהודים מובלים בהכנעה אל המשרפות ואל בורות הירי.
להביט על המצבות, שמספרות על העבר המפואר של גדולי וצדיקי עולם אשר הקימו דורות לתפארת.
לצעוד בעיירת קראקוב ולדמיין את אלפי הקהילות שנכחדו, מאות אלפי היהודים הקבורים מתחת לרגבי האדמה השותקת.
להביט על חומת הגטו בוורשא, על הכיכרות שבהם רוכזו מיליוני היהודים בדרכם אל סופם, ולדמיין את החיים היפים והשלווים של כל משפחה, שרק לפני רגע קט עוד אכלו ארוחתם המשפחתית, השכיבו את ילדיהם הקטנים לישון ורצו פשוט לחיות.
לדמיין איך לפתע, הגרמנים חיות האדם, ימח שמם וזכרם, מוציאים אותם בכוח מבתיהם, פושטים את בגדיהם, עוקרים את שיניהם, גוזזים את שערם ושולחים אותם אל מותם האכזרי.
לעשות את כל אלה, ולדעת שחייבת להיות לזה משמעות. לדעת שאם אין אנו למדים מן ההיסטוריה, אין כמעט טעם ללמוד אותה.
לדעת את הנורא מכל – שאת כל הזוועות האלה עשו אנשים רגילים, אנשים שקמו בבוקר, נשקו לילדיהם, נסעו לעבודה, צייתו לפקודות מבלי להניד עפעף ולשאול שאלות נוקבות על מהות העשייה שלהם, הביאו חלב או ביצים בדרך הביתה, כשהם משאירים את כל הרשע בין כותלי המחנות כאילו הוא לא קיים.
ואת המשמעות של הידע הזה כל אחד מאיתנו נותן לעצמו, מתוך הבנתו, מתוך תפיסת עולמו מתוך הערכים והאמונות שלו.
אני באופן אישי, מאמין שמסע שכזה גורם לנו להיות רגישים יותר.
לא להיות מאלה עומדים מן הצד, אלא נוקטים עמדה ברורה וערכית, פועלים למען עולם טוב יותר בשבילנו, בשביל אחרים, בשביל עתיד ילדנו.
ועוד מילה חשובה – במסע הזה אל נבכי הרשע העולמי, חשוב לזכור שהיו גם אנשים טובים באמצע הדרך, כאלה שבחרו לא לעמוד מן הצד ולהתעלם, כאלה שעזרו, החביאו, האכילו.
חסידי אומות העולם, כמו שינדלר ודומיו. הם ההוכחה שיש לעולם הזה תקווה ותקנה.
המסע לפולין מחזיר אותנו הביתה שונים מעט ממה שיצאנו אליו.
ועם הרבה שאלות שלא תמיד יש עליהן תשובות.
