אתגרי הביטחון של המועצות האזוריות דרך הפריזמה של מגפת הקורונה יתרונות יחסיים, הזדמנויות והמלצות
מאת: אלון ביטון, ראש תחום חירום וביטחון, מרכז המועצות האזוריות, מאי 2020
יום שלישי 12 מאי 2020
רקע:
למועצות האזוריות, לקיבוצים, למושבים וליישובים שמרכיבים אותה, יש יתרונות רבים בהתמודדות עם המשבר הנוכחי. פחות צפיפות = פחות הידבקות.
הבדל מהותי נוסף, בין המועצות האזוריות לבין הערים ניתן לראות בשיטת השלטון. בעוד שבעיר, ראש העיר הינו ריבון יחיד. במועצות האזוריות השלטון הינו "דו רובדי", לכל יישוב יש ועד נבחר ונציג במליאת המועצה. למצב זה יתרונות וחסרונות מובנים.
ככלל במשבר הקורונה באו לידי ביטוי בעיקר היתרונות, שכן כל "יחידת קצה" (מושב קיבוץ או יישוב), נהנה משלטון פרטני שמכיר היטב את השטח ואת האנשים שחיים בו והעניק מענה שמותאם בצורה הטובה ביותר ליישוב. לצד היתרונות ישנם חסרונות, שכן השלטון וצוות הצח"י (צוות החירום / חוסן) שמנהל אותו מורכב רובו ככולו ממתנדבים ועל פי רוב לא נהנה מציוד, הכשרה ותקציב ייעודי לשעת חירום.
מסמך זה נכתב מנקודת מבט של מנהלי תחום הביטחון במועצות – כלומר מהשטח והוא מרכז את תחושתנו עד כאן מניהול האירוע, מצביע על אתגרים ומציע דרך פעולה במרחב הכפרי
- היעדרות של אנשי רח"ל בדרג השטח מהמועצות – ההחלטה על סגירת המחוזות של רשות חירום לאומית כחלק מיישום ועדת מזרחי היא לגיטימית . ההיגיון המבצעי שעומד מאחורי ההחלטה הינו עקרון "אחדות הפיקוד", פיקוד העורף הוא הגורם המתכלל והוא עשה את עבודתו בצורה הטובה ביותר. אולם לצערנו מגפת הקורונה "תפסה" אותנו במצב ביניים, שנים רבות של תרגילים משותפים מול אנשי רח"ל, שהם כולם בכירי צה"ל ומערכת הביטחון, ירדו לטמיון מבלי שקיבלנו את הדיווידנד מהם. מכיר ויודע כל קב"ט שכתב "מענה לתרחיש הייחוס", שהתרחיש מורכב מחלק צבאי וחלק אזרחי. את החלק האזרחי תמיד ריכזו אנשי רח"ל והם מהווים מוקדי ידע בתחום.
חיילי ומפקדי פיקוד העורף עשו עבודת קודש אבל הם לא מומחים בעולם התוכן של רח"ל. מנגנון היקל"ר יחידת הקישור לרשות הינו גוף מקצועי אבל חד ממדי. הוא משפיע על התפיסה של ראש הרשות בהיבטי פו"ש ועבודת מטה אבל הוא רחוק מלהביא לשולחן את הניסון והאחריות של רח"ל מול משרדי הממשלה השונים ומול התפיסה המתכללת של המשק. מצב החירום הנוכחי שהוא "אזרחי מלא" היה יכול להביא את המומחיות של אנשי רח"ל לידי מיצוי ובעיני, זה הפספוס הגדול ביותר בניהול המערכה אל מול הרשויות המקומיות עד כה.
- היחס למדינה כאל מקשה אחת – המצב בו ההחלטות מועברות לציבור במסיבת עיתונאים בשעה 21:00 בערב על ידי הרמה הגבוה ביותר התגלה בדיעבד כפשטני. האם מידע שמועבר מהרמה הלאומית לאחרון האזרחים יכול להתאים כפשוטו וכלשונו עד אחרון האזרחים? האם המצב לא דומה לאותו "נחש צפע" מפורסם שהכניס את כולנו מדן ועד אילת למקלטים במלחמת המפרץ? כמה משוכללים אנו היום שהמצב הוא שכל יישוב מקבל התראה ספציפית ורק הוא נאלץ לרדת למקלטים. דרושה חשיבה דומה גם עכשיו. ניתן לחלק את המדינה על פי אזורי האיום (מפת התפשטות), ועל פי רמת האיום של האוכלוסייה ולפעול בצורה הרבה יותר ממוקדת.
ישראל גדולה ומגוונת. אומנם אנו רגילים להסתכל על עצמנו כמדינה קטנטנה ובמונחים אמפיריים זה נכון, אך עדיין, יש שונות גדולה שחייבת לבוא ליידי ביטוי ביחס של מקבלי ההחלטות למצב. מרחב כפרי שונה מהותית ממרחב עירוני. זה צריך לבוא לידי ביטוי בהנחיות מעודכנות. שכונות חרדיות שונות מהותית משכונות מעורבות / חילוניות ולכן מצב בו שכונה אחת בסגר מלא ושכונה אחרת במצב "שגרה" זה לגיטימי.
- אז מי בעצם צריך לנהל את העסק? – ברור שאת ההנחיות המקצועיות צריך לתת משרד הבריאות, אבל מי בפועל צריך לנהל את העניין? האם הצבא? לצבא יש יכולות רבות ומגוונת בעיקר בהיבטי פיקוד ושליטה ומשימתיות. הצבא הוא עוד כלי בארגז הכלים המדינתיים וכך יש להתייחס אליו / להשתמש בו . אין למפקד צבאי, בכיר ככל שיהיה יתרון על אנשי המקצוע בתחומם. חשוב וקריטי שאת המועצות / היישובים, ינהלו האנשים שנבחרו לכך בסיוע אנשיי המקצוע. (מה שעובד בשגרה יעבוד בחירום). המצב היחידי בו מפקד צבאי צריך לנהל את האירוע הינו במצב בו ההנהגה הרשמית לא מסוגלת לתת מענה לתושבים. אם בגלל שחלתה או אם בגלל שמסיבות כאלה ואחרות הציבור לא נשמע להנחיות.
- פיקוד ושליטה – הבסיס לניהול המשברים במרחב המועצות (קורונה הפעם אבל צפויים לנו לצערנו אתגרים נוספים הוא באופן לא מפתיע המועצה. היא לבנת היסוד , היא הקשר בין התושב לבין משרדי הממשלה והשלטון המרכזי.
חולייה קריטית שמאפשרת למועצה לתת מענה מיטבי לתושביה בטח בתרחיש שקורה סימולטאנית במספר יישובים או בכל המדינה כמו שחווינו עכשיו הינו היישוב (המושב / הקיבוץ). ואילו החלק הקטן הבסיסי והחשוב ביותר לתפקוד המערכת בשיטה זו הינו המתנדב . הוא "האטום". אותו צריך לגייס, לאמן ולתגמל.
משבר אחרי משבר מוכח כי במרחב הכפרי ליישוב יש תפקיד קריטי. ליישוב יש יכולות משמעותיות ביותר "לדאוג לעצמו" במספר רב מאוד של תרחישים. המועצה צריכה לעסוק בהגדרת האיום, קביעת גבולות הגזרה , ואז להפעיל מה שנהוג לכנות: "פיקוד מבוזר, מכוון משימה".
חשוב שהרמה הממונה תגדיר את ה"מה" ולא את ה"איך". כל יישוב ימצא את הדרכים הטובות ביותר לעמוד במשימה לאור היכרותו עם השטח, האנשים והגורמים המשפיעים.
חשוב אם כן להביא לקדמת הבמה את צוותי החירום / חוסן היישובים. חובה להגיע למצב שחלק ניכר מצוותי החירום ביישובים לא עושים זאת בהתנדבות מלאה. (מפקד הצחי, סגנו, ועוד מספר בעלי תפקידים קריטיים) יש לשקול מודל של "מילואים" על פיו מיתן לגייס את האנשים היקרים האלה "כאנשי מילואים" של המועצה ובזמן הפעלה הם מקבלים שכר / כמילואימניקים ממש, כמו חברי כיתות הכוננות, או כעובדי מועצה. את צוותי החירום חובה למסד כנציגות על השולחן המרכזי במטה ההפעלה של המועצה ולאמן אותם באותה שגרת האימונים שמאמנים את המטה .
הקורונה היא אירוע בסדר גודל עצום, היא השתלטה על הלוז, התקציב והשיח הלאומי. אולם יש לזכור שישנם אתגרים נוספים שמשפיעים על חיינו כאן שמחייבים התייחסות בעודנו עוסקים במשבר הקורונה :
- סכנת השריפות – בדיוק לפני שנה חווינו כולנו את אירוע "אש חמה", שם שניתן לקטסטרופה חסרת תקדים בתולדות המדינה , יישוב שלם "מבוא מודיעים" נשרף כליל.
החורף ברוך הגשמים שעברנו והעבודה שאנו כבר בתוך "עונת השריפות" צריכה להדיר שינה מענינו. חוסר במשאבים ליצירת קווי חיץ, מורכבות גדולה שנובעת מסוגיית גבולות הגזרה, שטחי יערות שיוצאים משטחי רט"ג / קק"ל ונכנסים לשטח של רשות מוניציפאלית, מעבר בין ג"ג של תחנות כיבוי וכו'.
לעניות דעתי בראש סדר העדיפות של קב"ט מועצה צריך לעמוד נושא הכנת המרחב המועצתי לשריפות. שריפה יכולה לכלות יישוב / מושב תוך שעות ספורות. הנזקים עצומים, חסרי פרופורציה. הקב"ט בהובלת קציני מניעת הדליקות בתחנות הכיבוי ומפקדי תחנות המשטרה צריך להוביל מהלך ל"ארגון המרחב" במועצות וביישובים (בדגש על סמוכי היער) על מנת להיערך בצורה טובה יותר למניעת שריפות מסכנות יישוב .
כמו שאסון הכרמל היווה "קו פרשת המים" בנושא שירותי הכיבוי בהיבטי ציוד, תקנים וכו' והיום יש למדינת ישראל שירותי כיבוי מקצועיים הרבה יותר, כך אסון מבוא מודיעים צריך להיות קו פרשת המים ביחס המועצות האזוריות לסכנת השריפות.
- עבירות הרכוש – כלל שימשך הסגר, העוצר, האבטלה וכו' יש לצפות להעלאת אחוזי הפשיעה. יש להתכונן לזה. למועצות יש תקציבי ביטחון (חוק השמירה), לא נכון לתלות את כל יהוונו במשטרה ולצפות שהמשטרה תעשה את כל העבודה. הניסיון מוכיח ששילוב זרועות בין משטרה ליישוב / מועצה מוביל לתוצאות הטובות ביותר. תפקידו של הקב"ט הינו לרתום את היישוב, להשפיע על בניית מכשול, הוספת מצלמות וארגון המרחב בצורה כזו שגנב בבואו לגנוב יחשוב פעמיים מאחר והסיכוי שהוא ייתפס גבוה.
בד בבד יש לפעול לסגירת הפרצות על גדר המערכת – מצב גדר המערכת באזורים נרחבים בארץ הינו גרוע ביותר. בגדר המערכת יש פרצות רבות, שבחלקם הגדול ניתן להעביר ללא מפריע לא רק אנשים אלא ציוד חקלאי, בעלי חיים ומכוניות. עובדה זו יכולה לעלות לנו חס וחלילה גם בחיי אדם . הנושא חייב להיות נדון ברמות הגבוהות ביותר.
- תקינה, מבנה וארגון – על מנת לעמוד בכלל המשימות הנרחבות האלה חובה לשנות את ה"תקינה" של מחלקות / אגפי הביטחון במועצות האזוריות. יש ליצור אינדקס על פי פרמטרים ולתקנן כנדרש. דוגמה: משימות השגרה הידועות , רמת הסיכון וגודל המועצה .
כיום ישנה "שונות" גדולה מדיי ביכולות של המועצות האזוריות להיערך לאתגרים הביטחוניים בשטחם. אנו רואים שיש מועצות שנושא הביטחון, הבטיחות ושעת החירום נמצא במדרג גבוה של סדר העדיפות וכאלה שלא.
לעיתים רואים במועצה קב"ט אחד ויחיד שנדרש לתת מענה בנושאים רבים מדיי.. בין היתר ניתן למנות : ביטחון ובטיחות במוסדות החינוך, כיבוי אש, פיקוד העורף, מקלטים ציבוריים, הורדת רמת הפשיעה יחד עם מג"ב ומשטרת ישראל, טיפול במרכיבי הביטחון ועוד. זה תהליך מעגלי שבו גורם אחד מזין את האחר. ללא בניית יכולת אמיתית יתקשו הרמות הממונות לסמוך על הרשות המקומית שתדע לבצע כהלכה את המוטל עליה. בעוד שבמקרה קיצון אמיתי אין סיכוי שהרמות הממונות יוכלו להעניק את אותו סיוע אותו הרגילו את המועצות….
תחום הביטחון במועצות האזוריות, חייב לקבל מעמד מקצועי, מוגדר ומחייב (סטטוטורי). בראשו חייב לעמוד גורם מקצועי , משפיע ורלוונטי שיכול להיות יועץ מקצועי עבור ראש המועצה שהוא מי שצריך לקבל את ההחלטות גם בנושאי ביטחון ובטח בנושאים שמשיקים אליה. תפקידו של הקב"ט במועצה האזורית הינו לתת מענה בסוגיות מקצועיות, להכיר את תורת ההפעלה , לתקף אותה איפה שנדרש ולהתאים אותה לשטח הספציפי שהוא אמון עליו. זאת תוך כדי יצירת מקסימום שיתופי פעולה בין הגורמים הפועלים במרחב (כב"ה מד"א צבא ומשטרה) כל זאת על מנת לשפר את היכולת של המועצה לספק שירותים איכותיים לאזרח.
סיכום:
למרחב הכפרי, יש יתרונות רבים ומובהקים שנובעים מעצם אופיו, המבנה הגאוגרפי והדמוגרפי שלו. לצערנו במהלך משבר הקורונה היו יותר מדי פעמים בהם התגלתה חוסר התאמה שיכל לגלוש לחוסר אמון בין הרמה הארצית לרמה של השלטון המקומי. חובה לשקם ולחזק את האמון הזה הוא יהיה קריטי. מתאר של שריפות ענק, רעידות אדמה משמעותיות וכד' יאתגרו את המערכת "עד הקצה" הרבה יותר מאירוע הקורונה. מצב בו משרדי הממשלה מנהלים את הקרב לבד משול למלחמה בה ייקחו חלק רק הקצינים ללא החיילים.
סביר שבתרחיש קיצון לאומי, שעיר גדולה כדוגמת בני ברק או ירושלים תצטרך סיוע משמעותי. לשם כך יש את הצבא, המשטרה ושאר ארגוני החירום הרשמיים של המדינה .
סביר גם להניח שבאותו תרחיש בו הקשב הלאומי יוסט ובצדק למרכזי האוכלוסייה יישובים קטנים / מועצות אזוריות יוותרו "לבד" וידרשו לתת מענה לתושבים שלהם בצורה עצמאית.
את היכולת הזו חובה לבנות עכשיו!!!